מורי שלנו
ארבעה וחצי חודשים, בלי לילות ובלי ימים מה שנקרא חופשת לידה מהסרטים.
יונתן שלנו לא ישן ואבא שלו כבר מתחרפן כולם בבית עייפים, כועסים וחסרי כוחות, מפחדים לצאת ולהתמודד עם הרדמות.
כל הרדמה היא רק במנשא, עם טיפחות, קפיצות ואפילו שירים.
מה יהיה? אלוהים אדירים!
אפילו מטיילים כבר לא מפחדים, כי יונתן ער זה פחד אימים.
וברגע של מזמור נפתח, ופתאום התגלתה אליי מור המלאך.
יוצאים למסע משנה חיים, גם לילד וגם להורים.
מוותרים על הרגלים ישנים, משחררים ומתמסרים, וגם כשקשה לא מוותרים.
ביחד צועדים חודשים מופלאים, ועכשיו קשה לחשוב שנפרדים.
ימי המלחמה המפחידים, באזעקות, בשבתות ובחגים, מרומניה, מישראל, גם ביום וגם בליל, את איתנו בלי להתחשבן ועל זה נגיד – תודה לאל.
אז בעצם תודה לך מור, שגרמת לקושי להישאר מאחור.
שאת בשבילנו מגדל-אור, שגרמת לנו להיות אחרים, לימדת אותנו גרסה משודרגת של הורים.
כאילו שלא מפסיקים מעניק בונה, או כפי שאמרת לא מעט "אז הוא קצת מקטר So what".
תודה שלנו את האושר החזרת, תודה שעלינו לא ויתרת.
תודה על רגעי שמחות וצחוק, תודה שחיזקת אותי מרחוק.
תודה על מי שאת בשבילנו, תמיד תהיי בליבנו.
אוהבים אותך תמיד,
המשפחה ששינית לה את העתיד